גוש חנק אותי בגרון.
נפגשתי עם המאמנת כדי לדבר על מוטת הכנפיים שלי, איך לפתוח אותה יותר כך שאוכל לעזור ליותר אנשים, ואולי, להרוויח קצת יותר כסף על הדרך. לא להתבייש.
אבל גוש חנק אותי בגרון ובמקום לדבר על זה יצא לי “אני קמה בבוקר, מסתכלת על מי שישן לידי, וכמו תקליט שבור חוזרת לי המחשבה – אולי עשיתי טעות?”
כידוע, ציפורים הן חיה מונוגמית, ובחירה כזאת, יום אחרי יום אחרי יום, לקום לצד אדם אחד היא לא פשוטה. אם זה הוא, זה לא אדם אחר, ובלי לרצות אפילו עוברים בי זכרונות על דברים שעשיתי כבר עם אחרים, זכרונות שאני לא מבינה אם הם אות אזהרה – כי עשיתי טעות, או שהם פשוט עינוי טהור ומונעים ממני להתמסר.
“את יודעת, חרדת נטישה מגיעה בהרבה צורות”, אמרה לי המאמנת.
שוב חרדת הנטישה הזאת. נדמה לי שהיא מלווה אותי כבר מהרגע שיצאתי מהביצה, שאם יכולתי בילדות לחזור אליה – זה בטח היה קורה.
התקף חרדה ראשון בגיל 6, בכיתה א’, והכל כי פחדתי שההורים ישכחו אותי בבית הספר ולא יבואו לקחת אותי הבייתה. התקפי חרדה רבים אחרים עוד לפני גיל 12, ובלי שידעתי בכלל לקרוא להם ככה. רגליים רועדות, כנפיים משותקות. כל הסוגרים רוצים להתרוקן.
אבל עכשיו, נדמה היה לי שסוף סוף הגעתי למקום הנכון, לצד אישַרְנָב שמתייחס אליי יפה כל-כך וסבלני כל כך לכנפיים הבלתי-צייתניות שלי שרוצות מדי פעם להתעופף.
אז למה אני קמה כל יום בבוקר עם השאלה – להישאר או לא להישאר?
“את יודעת”, היא אמרה, “נדמה שהשאלה הזאת מגוננת עליך מפני שאלה גדולה יותר. שאלה פנימית, שקשורה לזהות. שאלה שמטרידה אותך עד כדי כך עד שאת לא רוצה לראות אותה. האם אני ראויה? כולם שואלים את זה, את יודעת? מרגישים לא ראוים. ואם מישהו רוצה אותך, אז הוא בטח לא ראוי, לא מספיק. ואם מישהו לא רוצה אותך אז כנראה שיש שם משהו טוב, הוא מזהה את “האמת” הזו שאת לא ראויה, הוא חכם.
אבל זו אשליה שנועדה להגן עליך מפני חיבור, ובמקום עמוק מאוד – בפני נטישה. ילדה בת 6, מבוהלת ורועדת מנהלת אותך שם.”
כל מה שאני יודעת הוא שבעוד אחד ישן לצדי, חלומות על אחר מתקיפים אותי לעיתים תכופות מדי. חלומות שבהם אנחנו חוזרים להיות יחד, ואני נזכרת בעיניים הכחולות שלו (של אישרנב חומות) ובאהבה שלו לבירה וקפה וחיקויים (אישרנב מעדיף וודקה ובכלל לא אוהב קפה) ובחור הגדול שנפער בי ברגע שהלך ולא חזר, למרות שאני הייתי הראשונה “לנטוש”. אבל יצאתי נטושה.
אבל זה סיפור אחר.
במקרה הזה רציתי לדבר על קסם, כי שנה שלמה של המחשבה הסוררת, החוזרת הזו, הגיעו סוף סוף לפה ומשם לאוזן של המטפלת. והיא אמרה שיש לה טיפול מיוחד לעשות לי, שלא דורש מילים, שמרגיש כמו קסם למרות שהוא פועל על ניתוק הקשר במוח בין זכרון לרגש.
היא לקחת עט והתחילה להניע אותו ימינה ושמאלה. היא ביקשה שאבחר זיכרון שמציף בי חרדת נטישה, ואתמקד רק בו יחד עם תנועת העיניים.
ראיתי ציפור קטנה בורחת מבית הקרקע בה גרה אל הגינה הציבורית הקרובה ועולה על עץ, אוחזת חזק בענף שלו, אוטמת את האוזניים כי היא פוחדת כל-כך לחזור הבייתה.
הפחד ממחלה של מישהו בבית. הפחד של לאבד מישהו. הבריחה כדי לא לשמוע מישהו חולה. הפחד שלי להתקרב כדי לא לאבד. להתקרב כדי לא להיות חלשה בעצמי מול מישהו.
