רצה הזמן וכוח הכבידה וכל הכוחות הפועלים בעולם ואין לי שליטה עליהם, שאגיע לגיל בו הגב שלי הופך כבר למטרד ממש, לדבר שיש לתחזק – כי אם לא – הוא כואב.
זה התחיל בעקצוצים קטנים ברגל, משהו לא נוח אבל לא מטריד מאוד.
וזה התחיל זמן מה אחרי שהפסקתי לעבוד בעבודה שבה אני זזה – כלומר – מלצרית בבית קפה. אחת הסיבות שבגללן רציתי לעבוד בבית קפה היא שידעתי שכל עוד אני עובדת בתנועה – הגב נמצא פחות בסכנה.
אבל הצורך בכסף וההגעה לגיל 30 הפכו אותי מאחת שנעה ומגישה קפה כהמשך טבעי של אצבעות הידיים, לאחת שיושבת יותר ויותר מול המחשב. כמו רוב העולם, בעצם. שלומדת לבנות אתרים. שהספה היא חברתה הטובה.
ואז, כאמור, החלו העקצוצים ברגל. והפגישה הראשונה עם האורתופד שעוד לא ייחס לזה חשיבות מיוחדת. עשה כמה בדיקות וראה שכל תנועת הגוף תקינה ושחרר אותי בלי שום הוראה מיוחדת.
אחר-כך החל מסע ארוך שלי בו הפניתי אצבע מאשימה לא לאורח החיים שלי, אלא דווקא למזרון שלי. שאינו תואם ציפור כמוני שכבר חצתה את קו השלושים. החלפתי כמה וכמה מזרנים, אך הישועה לא הגיעה, אלא להיפך, הגב המשיך להכביד על הגוף והעקצוצים החלו להיות יותר תכופים, עד שכבר התקשיתי במעט ללכת בלא להרגיש כאב.
כאן פניתי לאמא שלי, שהפנתה אותי בתורה לחבר ותיק, כירופרקט מוסמך שלמד שיטה מיוחדת לטיפול שכמו קסם אמור לפתור את הכאב הזה שאינו מרפה.
פעמיים בשבוע נסעתי למרפאה שלו בראשון לציון, וכמה אלפי שקלים התעופפו מכיסי לכיסו של הרופא. אך לאחר חודשיים שבהם הכאב לא עבר וקיבלתי איבחון של פריצת דיסק – יחד עם קביעה של האורתופד שלהרבה אנשים יש פריצת דיסק, אבל לא לכולם יש כאב – נשלחתי לפיזיותרפיה.
לא הצלחתי להתמיד. בפיזיותרפיה. בתרגילים בבית. אך הכאב המשיך. קניתי נעליים טובות יותר והכאב לא עזב.
ובסופו של דבר הבנתי – כל עוד אפנה אצבע מאשימה או אחפש פתרונות קסם, קיצורי דרך למיניהם – הכאב לא יעבור.
זוהי נקודת המפנה של הסיפור הזה – ולדעתי – של כל סיפור. הרגע בו החלטתי סוף סוף לקחת אחריות. לא לתת לרופא או פיזיותרפיסט או מזרון לקבוע את גורלי.
נרשמתי לשיעורי פילאטיס. פעם בשבוע. שם פגשתי נשים שאמרו לי שאם הן לא הולכות פעמיים כואב להן הגב. הגעתי למקום בו כולם סבלו אי אז מאותו כאב טורדני.
הבנתי שאין לי ברירה אלא להתמיד. והפעם בשבוע הפכה לפעמיים. 60 דקות של סבל, אבל בהדרגה הכאב הזה, שנשאתי מעל שנה, החל פוחת. יכולתי ללכת בלי להרגיש עקצוצים ברגליים. לישון בכל תנוחה. העבודה שלי עם הגוף ולא נגדו עשתה את שלה. הגוף התחיל להתחזק. הכאב פחת.
ונכון, אין פה תגלית גדולה. יוגה, פילאטיס – עוזרים לחוזק הגוף ולמניעת כאב גב. רק שהדרך לשם הייתה עבורי ארוכה במיוחד. לא רציתי להיות מ"אלה" שעושים יוגה. או פילאטיס.
רציתי להיות מאלו שמצאו דרך קלה יותר להתרפא. לא רציתי להשלים עם זה שעכשיו אני חייבת להשקיע (לפחות) שעתיים בשבוע רק כדי לתחזק איבר שבעבר נדמה היה שמתחזק את עצמו. לא רציתי להשלים עם ההתבגרות, עם ההיחלשות של הגוף. אבל זה קרה. והפתרון שלי לא היה פתרון קסמים.
אין קיצורי דרך. ואין אדם אחר שיכול לפתור את הבעיות. רק אני לעצמי. אתם לעצמכם. וכמה מורים טובים בדרך 🙂
