הלכתי עם חבר שלי אישַרְנָב לסרט. בקולנוע. סרט של ילדים, משום שזה הסרט היחידי שהציג באותו ערב בעיר הנשכחת בה אנחנו גרים.
ישבנו כמעט יחידים באולם הגדול. אך מעלינו הייתה שורה של בני נוער צעירים מאוד, בני אולי 13, שהגיעו בקבוצה גדולה ונדמה היה שהכיסאות עליהם יושבים היו מלאים בקוצים, שהרי הם בכל רגע נתון כמעט החליפו מושבים באולם החצי-ריק, או האירו עם הטלפון לכיוונים לא ברורים, או פשוט דיברו.
אישרנב הרגוע בדרך כלל התחיל לאבד את העשתונות. במקום להקשיב לסרט, שגם ככה לא היה מעניין במיוחד, הוא שמע את קולות הילדים העוברים ממקום למקום, שאינם שותקים ואינם נרגעים, ולפתע הוא קם ממקומו וגער בהם ואף קרא לסדרן שהוציא את כולם לשיחה.
בהמשך הסרט יצאו כל הילדים בכל מקרה. למרות שהיה זה סרט ילדים, נדמה שהקצב שלו לא תאם לקצב שלהם, או שהקוצים הכאיבו להם יותר מדי. אנחנו נשארנו עד הסוף, וכשהסרט נגמר אמר לי אישרנב: “אף פעם לא חשבתי שאני אהפוך לזקן הנרגן הזה שצועק על ילדים בקולנוע. פעם אני הייתי הילד הזה”.
וכך כתבנו ביחד שני הייקואים, די דומים (לא הצלחתי לבחור גרסה), והנה הם לפניכם:
